איך לא ליפול להעתקה מול השראה?

לפי כמה אלפי שנים,

מגיעה אישה מנשות בני הנביאים לאלישע הנביא

ובוכה לפניו כי אין לה דבר מלבד כלי עם שמן

ונושים רוצים לקחת את ילדיה.

 

אלישע הנביא שולח אותה לשאול כלים מן השכנים

ומביא לה הוראה נוספת, חשובה וקריטית:

"ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך"

ורק אז: "ויצקת"- צקי את השמן אל הכלים.

 

לקחת כלים? עכשיו סגרי את הדלת.

כי הנס מתחולל בדלתיים סגורות.

 

את הקטע הזה שמעתי באחד מסדרת הסרטונים של מרכז איילה

(להדרכה המלאה קוראים: "בואי להיות הנס של חייך")

 

ולמה זה כ"כ תפס אותי?

הרב שמסר את הקטע שם הסביר,

שיש סכנה שנקראת: "אני רוצה להיות כמו"

והסכנה שנובעת ממנה היא: העתקה.

כשאנחנו רוצים להיות כמו, אנחנו מנסים להעתיק.

והתוצאה של העתקה- היא תמיד כישלון.

 

כשאת לוקחת כלים (קרי: רעיון, עצה, השראה)

סגרי אחרייך את הדלת. השאירי את כל נותני הרעיונות בחוץ

ויישמי את מה שלמדת בהתאם אלייך, הביאי לשם את מי שאת.

רק אז זה ייחשב כהשראה.

 

העתקה זה לקחת JPEG,

לשים אותו בשכבה התחתונה-

ופשוט להעתיק אותו אחד לאחד.

כאשר בלי זה, אני לא יודעת

או לא רוצה לעבוד לבד.

 

השראה זה להוריד תמונה טובה מפינטרסט,

ואז לפתוח דף חלק, ולסגור את הדלת-

את המח, ממקורות ההשראה.

לצקת את השמן שלי על הכלים שקיבלתי.

לצקת את התוכן שלי, על הרעיון ששאלתי.

השראה זו היכולת לקחת מכל אדם/דבר,

ולהביא את זה לשטח שלי.

 

וזה חידש לי משהו מדהים.

 

תמיד חשבתי שהעתקה נובעת מניצול.

כשמישהי באה להעתיק, ולא רק לקבל רעיון או כיוון-

יש משהו בבקשה שלה שמעביר שדר:

"אין לי כח לעבוד, תעשו בשבילי"

 

במילים אחרות,

אני לא אשב ואבנה הסכם עבודה שמתאים לי,

אני אעתיק ממישהי שראיתי מילה במילה.

אני לא אפצח את הבריף הארוך והמייגע הזה,

אני אשלח אותו במלואו לקולגה

ואבקש ממנה לתת לי רעיון, בתקווה שהיא כבר תפצח את זה.

אני לא אשב ואבנה עיצוב מאפס,

אני אקח משהו דומה, אעשה קופי-פסט, וסיימתי.

 

מצטטת מהסרטון:

"איפה אנשים מרגישים את ההרגשה של חוסר נוחות

כשמישהו מבקש משהו? כשהמישהו הזה לא רק מבקש

משהו, הוא מבקש חתיכה מהנפש. הוא מנסה לקחת חיות.

הוא לא סומך על החיות שלו. וזו הרגשה שעוברת בלי מילים.

"תתן לי, תעשה בשבילי, תחזק אותי"

ומאחורי המילים הללו יש "תהיה בשבילי".

זה מלחיץ, חונק, לא נעים.

זה מרגיש כאילו לאדם מולי אין משלו כלום

הוא נסמך עלי לגמרי."

 

ואז הבנתי משהו שלא הבנתי קודם.

 

העתקה לא נובעת מרצון לנצל.

בכלל בכלל לא.

 

היא נובעת מחולשה.

 

אני לא מספיק מאמינה בכח שלי, ביכולת שלי לייצר לבד

אני חלשה, אני מתוסכלת, אני לא מספיק טובה כמו.

 

וזו סכנה, יקרה שלי.

 

אבל יש פה גם בשורה טובה-

כדי לשנות את זה

צריך בסך הכל לשנות גישה.

ללמוד לבקש כלים בצורה נכונה.

 

כשאת נעזרת, בקשי כלים, לא שמן.

קיבלת אותם? סגרי את הדלת,

היעזרי בכלים כדי לייצר בכוחות עצמך

ואז יתחולל הנס.

ואז תראי כמה שמן טוב יוצא מהעבודות שלך.

 

לא עובד? חכי למחר.

ניסים לא תמיד מתחוללים ברגע.

 

הסתייגות חשובה:

כמו שרבות יודעות- כדי להגיע לקריאייטיב יש דרך ושיטה.

כותרת טובה, ויז'ואל מבריק, רעיון טוב- כל אלו יכולים להגיע

גם ללא ראש מבריק, לשון חדה או סבלנות.

אז נכון שאלו תכונות חשובות שעושות הבדל גדול,

אבל בסוף יש כאן דרך, יש כאן נוסחה.

ולכן הרבה פעמים נוכל לראות עבודות דומות של קולגות,

כאשר לא הייתה שם העתקה.

 

ולכן אני מסתייגת:

לא באתי לדבר על 'העתקה' ברמת התוצאה

כי זה לא תמיד מעיד על העתקה באמת,

וכשכן- דיבורים בגנות ההעתקה לא יעזרו.

 

אני רוצה לדבר על הגורם להעתקה,

על הגישה, על צורת ההסתכלות שגורמת לה:

החולשה.

 

האם הגישה שלך בעבודה היא גישה שמתבוננת כל הזמן החוצה?

האם ההסתכלות שלך היא 'להיות כמו' שנובעת מ:

'אני לא מספיק טובה, כמו ההיא'?

האם התחושות הנלוות לעבודה שלך הן תסכול, בוז, ייאוש,

האם מה שעומד לך בראש כשאת עובדת, זו את, או אחרים?

 

 

כשאני מתחילה תהליך מיתוג אצלי בסטודיו

אני קודם כל שואלת את בעלת העסק: יש לך אומץ?

כי בתהליך שלנו אין 'כמו'. כמו זה הרסני. כמו זה הפך הבידול.

כמו זה לא את, כמו זה אחרים, ואותם כבר יש.

 

 

כמוך יש רק אחת.

אם תהיי כמו וכמו-

מי יחליף אותך?

עם סך התכונות המדהימות

שרק את קיבלת?

 

 

האמיני בעצמך ובכוחות שלך,

קחי כלים,

סגרי את הדלת.

 

בהצלחה!