לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על זה שהזמנים שהכי מרימים אותי,
הם הזמנים שאני הכי לא מושלמת בתפקוד שלי, הפיזי, הטכני.
ילד חדש מגיח לעולם, ופוגש אותי סמרטוטית עם זוהר בעיניים.
פורים בא ואיתו תחפושות, צלופנים, בלגן רציני בבית ולו"ז עמוס להתפקע,
אבל כמאמר השיר, פורים בא פורים בא, ואיתו שמחה רבה. מה שנכון.
נקיונות של לפני פסח. הזמן שהחרדה משתלטת על היקום,
וגם השובבות. להשתולל עם קצף וסבון, ולקום כל בוקר לבית מבולגן
שעוד רגע נבריק בו עוד חלק עד ליעד הנכסף. אחח. עושה לי טוב.
החיים כל כך מעורבבים, כל כך מלאים בגם וגם,
שמחה לצד כאב, קושי לצד התרוממות הנפש,
וכל אלו יחד פסיפס צבעוני שאני לא יכולה שלא לאהוב…
אבל מצד שני, יש אחד שאוהב להשבית שמחות.
(טוב, גם לייצר אותם, הנה זה מתחיל)
העסק.
ילד חדש? יופי, חל"ד בפתח. כל שקל עכשיו- שקל אחר כך.
קומי, תעבדי כפרה.
פורים? נו ואז מה, הלקוחות שלך צריכים כסף לקנות שוקולדים,
ואם לא תעבדי- הם לא יעבדו.
שבי כבר על המחשב.
נקיונות לפסח? מרגש. אבל אם כל היום תסתובבי עם סאנו ז'אוול,
מי בלידים יטפל? היי, לקוח מצלצל.
לכיייי כבר.
בקיצור, עצמאית קלאסית.
אז מה לעשות כדי להצליח לתזז?
(או יותר נכון, כדי להצליח, ולא לתזז: לטפל בכל זירה בנחת.)
אז יש את הטיפים הרגילים של הפרדה בין בית עבודה-
הפרדה טכנית, מעשית, פיזית, לוחות זמנים וכל זה,
וזה סופר חשוב וקריטי, אבל בואי,
כולנו יודעות את זה ומנסות מאוד לחיות בתוך זה,
רק שמה לעשות שבעבודה כמו שלנו, אנחנו עובדות הרבה עם גברת 'מוזה'
וחברתה הטובה 'השראה'- ושתיהן עובדות מהממות, באמת,
אבל החיסרון שלהן שהן באות מתי שבא להן, ובלעדיהן חבל על
הזמן של העבודה שהולך לאיבוד לחינם.
(מה שגורם לי לקום לסאנו ז'אוול, לקום לטאטא,
לקום להכין עוד קפה, לקום ל… לקום. לקום. לקום.
אוף. שבי כבררר!)
אז אולי באמת במקום לנסות להכניס את עצמנו לתוך מסגרת
של לו"ז קשוח ולגלות כל בוקר מחדש עוד בלת"מ לא מתוכנן,
אולי כדאי לגרום למוזה והשראה, להגיע קצת יותר הרבה
וקצת פחות באיחור, וממילא להרוויח עבודה מהירה,
טובה ויפה יותר ב… הרבה פחות זמן.
מדהים, לא?
הטריק הזה עובד נהדר, מניסיון.
אז איך עושים את זה?
פשוט מאוד.
תחשבי על זה שכדי לגרום למישהו לבוא, ולבוא מעצמו,
צריך לפתות אותו במשהו שהוא אוהב.
אז שאלתי את עצמי מה ההשראה שלי אוהבת.
אחר כך שאלתי את עצמי מה המוזה שלי אוהבת.
והנה התשובות שקיבלתי, מוזמנות לקבל… השראה:)
דבר ראשון, שתיהן לא צריכות שקט.
השראה (שלי לפחות) לא מגיעה בשקט. כשיש שקט מחשבות מגיעות,
והמחשבות מכניסות אותי למוד מהורהר ועמוק שגורם לי לשבת לכתוב
ניוזים, כמו עכשיו לדוגמא.
גברת מוזה לדוגמא, לא מסתפקת בחוסר- שקט. היא אוהבת רעש,
קצבי, אנרגטי. אני פותחת חלון כדי לשמוע את התוכים מהחצר של
השכן, ומפעילה ביוטיוב סט מנגינות אנרגטי.
לאט לאט היד מתחממת ואני נמשכת למחשב כמו למגנט,
מתיישבת, מריצה עבודה. בלי לשים לב שלא קמתי כבר הרבה זמן לכלום.
איך הן אצלך?
אוהבות שקט או רעש?
תני להן תנאי עבודה.
הלאה.
מוזה והשראה הן חברות טובות,
אבל לא סיפרתי לכן על החברה השלישית שלהן:
אנרגיה. בלעדיה הן באות אמנם, אבל די עייפות.
מה עושה לך אנרגיה?
אצלי אנרגיה מתחילה מתדלוק עצמי.
אם לא היו לי כמה דקות ארוכות שלי עם עצמי בבוקר,
זה ישפיע על התפקוד שלי כל היום.
כרגע שגרת הטיפוח שלי מתמקדת בלשטוף פנים, להתארגן,
להתמרח בקרם פנים טוב, להתפלל, ואז לשבת לקפה,
(לפעמים זה תה או שוקו בעיקרון, אבל קפה מצטלצל טוב)
ולשבת רק איתו בלי שום מסיחים, ככה להתמקד בבועות בכוס
עד שאני פוגשת את התחתית.
מה עושה לך טוב?
זה מה שיגרום לאנרגיה לבוא,
ומוזה והשראה ירוצו אחריה.
הלאה.
מוזה מגיעה כשאני שיכורת הצלחה, או ברגע סיפוק.
כשמשהו אחד מצליח, הוא עושה חשק לעוד הצלחות.
זה קשור לדופמין, כנראה. הוא מופרש כשחווים הנאה,
ומעניק מוטיבציה. אומרים שיש לו משהו ממכר, אז לא פלא:)
תעלעלי בהצלחות שלך לפני שאת מתחילה פרויקט חדש,
זה ייתן לך מין הסתם השראה ואנרגיה להתחיל עוד אחד, שוב.
ומה עוד?
צריך עיון.
כן. ברצינות. קחי דף ועט ותערכי רשימה של מחוללי השראה ומוזה,
ובפעם הבאה כשתצטרכי אותן, תלחצי על אחד מהכפתורים והן יופיעו.
הרעיון הוא להתמקד בלהביא אותן, במקום בלהילחם
כשהן לא נמצאות ולסיים בתחושת תסכול מעצבנת.
נסי וספרי איך היה.