מה לעשות כשמבקשים ממך טובות בעיצוב?

 

כשסיימתי את הלימודים, צעירה ומתרגשת, והתחלתי לעבוד מהצד במקצוע,

חשבתי לתומי שבאמת לאחרים שמבקשים טובות במקצוע, העבודה נראית שתי דקות

ורק צריך להסביר שזה לא. אבל כשניסיתי להסביר, גיליתי שאנשים לוקחים את זה

כתירוץ לסירוב, ומתאכזבים ממני.

 

מצד שני, כשהסכמתי לעשות טובות ועיצובים בחינם, גיליתי שהזמן שזה לקח לי מנע

ממני לעשות משהו אחר שקיוויתי להספיק, ואז הייתי מאוכזבת מעצמי שלא הייתי

מסוגלת לומר לא. וככה כל הזמן נעתי במעגלים האלה של ריצוי ואכזבה, כשכל

הזמן חיפשתי מה הדרך הנכונה להתנהל בנושא הזה של בקשות בקשר לעבודה.

(כמובן לא בקשות של הורים, אלא של סביבה)

 

יום אחד העליתי פוסט בפורום מקצועי, ושאלתי כשאני באמת מתוסכלת:

מה עושים? איך מתנהלים? מה הדרך הנכונה? קיבלתי שלל תגובות (לגבות כסף

אבל לתת הנחה, לחזק את היכולת לומר לא, וכל מיני רעיונות וטיפים) שהמשותף

לכולם היה שהם היו יפים מאוד אבל לא פתרו את הדילמה בתוכי ולא נתנו לי שקט

פנימי שאני עושה את הדבר הנכון ומטפלת בו מהשורש.

 

 

עברו כמה שנים מאז. התחתנתי, הגיעו הילדים, עשיתי שינוי בעבודה והתחלתי

להשקיע ברצינות בעסק שלי, ובמקביל גם בעצמי, במטרה להיות אישה טובה,

אמא טובה ובעלת עסק טובה.

 

בין הנושאים שעבדתי עליהם היה הנושא של ערך עצמי.

כשעשיתי את זה, לא באמת ידעתי כמה זה ישפיע על החיים שלי ועל העסק שלי.

עשיתי את זה מתוך הבנה שאישה שרוצה להיות אישה חזקה צריכה לדאוג לעצמה,

וזו הייתה הדרך שלי לדאוג לעצמי- להתחזק נפשית ופיזית.

 

לאחרונה, אחרי פגישת אומנת לשעה עם מעצבת מהממת, נזכרתי בנושא

הזה שכל כך הפעיל אותי, והשתוממתי לגלות שאני כבר לא זוכרת מה זה.

 

אנשים סביבי מעריכים את העבודה שלי לבד, משלמים גם כשאני עושה בשמחה

ולא מבקשת תשלום, כשמישהו במשפחה צריך עיצוב הוא בודק אלף פעמים שזה

בסדר וכשלא זה מתקבל בלי תרעומת ובלי כעס וחישבונים, ותהיתי לעצמי איך

הנס הזה קרה.

 

וכשהבנתי, הרגשתי שאני חייבת לשתף אותך בתובנה הזו,

אבל רגע לפניה, אני רוצה לשאול אותך שאלה:

מי אמור לתת לך יחס טוב?

 

 

 

תחשבי רגע

 

 

 

 

 

 

בעלך?

הילדים שלך?

חמותך?

אמא שלך?

 

 

 

 

מי חייב לך יחס טוב?

 

 

 

 

השאלה הזו מכשילה.

אבל היא קריטית.

כי רובנו עונות עליה בתשובה ספציפית.

 

"בעלי מחויב לכבד אותי, אני אישתו"

 

"הילדים שלי, הם חייבים בכבודי מכורח מצוות כיבוד אב ואם"

 

 

 

התשובה האמיתית היא

אף אחד.

 

זאת אומרת, אולי יש עליהם חיובים.

אבל אם אני שואלת אותך, 

התשובה שלך צריכה להיות:

 

אני.

 

כלומר, את.

 

זה מובן מאליו להרבה מאוד נשים, ובאותה מידה הופך ראש להרבה נשים אחרות.

אם את מאלה שמשתוממות רגע לקרוא את זה, אני רוצה שתקראי את זה שוב.

ושוב. ושוב.

 

מי שאמור לדאוג לך. הוא קודם כל את. בעצמך.

 

אולי גם בעלך מחויב לדאוג לך, והילדים צריכים לכבד אותך,

אבל אם לא תקבלי את כל זה מעצמך, לא יעזור כמה מבחוץ יכבדו אותך,

זה לא יספיק לך. ואם לא תתייחסי לעצמך בכבוד, גם יהיה מאוד קשה לאחרים

מהצד לכבד אותך, כי את מלמדת אותם ביחס שלך לעצמך שאת לא מספיק 

חשובה בשביל לתת לך יחס מכבד.

 

 

לא חכמה לרצות את כל העולם ורק את עצמי לא.

לא חכמה לשים את כל העולם לפניי ואז לדרוש מהעולם להתייחס אלי בחזרה.

 

 

ולא הכוונה להיות אגואיסטית או אנוכית

אלא להעניק לעצמך יחס טוב ומכבד ברמה הכי פשוטה ואמיתית.

לראות אותך! 

 

 

ופה טמונה התשובה להרבה מאוד שאלות ובעיות ודילמות

עסקיות, משפחתיות, אישיות, ובכלל במערכות יחסים.

 

 

תביני רגע משהו:

אם אנחנו נותנות את כל כולנו לאחרים,

עד כדי מחיקת הזמן או הצורך האישי שלנו,

ואז מתלוננות שאחרים לא מכבדים את הזמן או הצרכים שלנו,

זו בעיה שלנו בלבד.

 

כשאת לוקחת על עצמך משימה של מישהו אחר,

כשאת יודעת שאין לך זמן ואת כבר קורסת,

את פוגעת ביחס הטוב שמגיע לך לקבל ממך!

ולכן, אל תתפלאי אם אחרים משתפים עם זה פעולה ולא מתחשבים בך…

 

 

אם גיסתך מבקשת ממך "יכולה שניה לסדר לי את הקולאז' הזה? זה דקה בשבילך"

והשכנה אומרת לך "יכולה לעשות לי טובה רגע? רק לסדר את הלוגו שניה

בתוך עיגול", ואת מתעצבנת אבל עושה, רגע לפני שאת מעלה פוסט נזעם או

מטיחה בבעלך שאחותו לא מתחשבת בך ושחייבים לעבור דירה כי נמאס לך מהשכנה

הזו, תסתכלי רגע על עצמך.

כי זו לא היא! 

זו את שאומרת כן כשאת באמת באמת לא יכולה. 

למה את באה לאחרים בטענות שהם לא מתחשבים בזמן שלך,

אם את ההחלטה למחוק את הזמן שלך, את זו שלקחת?

 

 

אם יש משהו שלמדתי מהחיים הוא לצאת מזווית הראייה של קורבן, של אחד

שמנהלים אותו "הלקוח דפוק" "גיסתי נצלנית" "לאף אחד לא אכפת ממני רק לי

אכפת מכולם", מחכה שיתנו לי, שיראו אותי, שיכבדו אותי, שיעריכו אותי,

"לקוחות לא משלמים" "אנשים לא מבינים"

 

ולעבור לראיה אחראית ובוגרת של- "אני מכבדת את עצמי" "אני מובילה את

הלקוח" "אני עוזרת בשמחה ובאהבה כשאני יכולה, וכשלא, לא וזהו" "אני זו

ששמה גבולות ולא מחכה שלאחרים יהיה את הטקט או הסבלנות או השכל"

 

 

 

ככה גם לך יותר טוב וקל ומשוחרר,

את כבר לא תלויה באחרים, ביחס שלהם, בהבנה שלהם,

​

גם לאנשים סביבך הרבה יותר כיף, משוחרר וקל איתך

הם לא מרגישים אלה שמחזיקים את בקבוק המים שלך במדבר,

 

והכי חשוב: את לא תהיי קורבן גם לנצלן הכי מקצועי, כי הוא יבין שאין פרטנר. 

בעולם הטיפול והאימון זה נקרא: קורבן. כשאת מתקרבנת כל הזמן, אוטומטית

נצלנים מוצאים אותך כתובת נוחה. אבל כשאת משחררת את עצמך מלהיות

קורבן, קשה ואפילו מפחיד לנסות לרתום אותך למעגל של ניצול! קל וחומר כשמדובר

באנשים טובים שבאמת לא תמיד מבינים.

 

 

וזו המתנה שלי אלייך לכבוד תחילת הזמן החדש.

 

רגע לפני שמבקשים ממך לעשות טובה, תעשי לעצמך טובה,

ותתחילי להעריך את עצמך ואת הזמן שלך, את העבודה ואת הכח שלך,

לא ממקום של מחמאות, ופרגונים, ואז בלילה שוב לעבוד עד שאין לך אוויר,

אלא ממקום של יחס מכבד וטוב, ממקום של הקשבה לעצמך,

לצרכים שלך, למה שהלב שלך מבקש והנפש שלך צריכה ויכולה ומסוגלת,

וממילא אחרים יעריכו, יכבדו, ויראו אותך, בלי שתצטרכי אפילו לבקש.